מתי שהוא בטח שאלתם את עצמכם: איך בעצם המחשב יודע להגיד לי כמה זמן אני יכול להישאר בעומק הזה? התשובה מתחילה לפני יותר מ-100 שנה, עם מדען בשם ג'ון סקוט הלדיין, שפיתח בתחילת המאה ה-20 מודל מתמטי שמתאר איך גז מתמוסס ומשתחרר מהגוף שלנו בזמן צלילה. להפתעת רבים - למרות שעברו עליו שיפורים רבים, העקרונות הבסיסיים שלו עדיין עומדים בבסיס כמעט כל מחשב צלילה שקיים היום.

כדי לפשט את החישוב, הלדיין לא ניסה למדל כל תא ואיבר בגוף בנפרד. במקום זה הוא חילק את הגוף ל-5 "רקמות תיאורטיות" - חשבו עליהן כעל ספוגים דמיוניים, שכל אחד סופג ומשחרר גז (בעיקר חנקן) בקצב שונה משלו. חשוב להבין: אלו לא איברים אמיתיים בגוף — זו פשוט דרך נוחה לחשב מתמטית מה קורה לנו בצלילה, בלי להיכנס למורכבות הביולוגית האמיתית.

ההנחות של המודל, בקצרה:

• גז "זורם" מאזור בלחץ גבוה לאזור בלחץ נמוך - בדיוק כמו שסודה משחררת בועות כשפותחים את הפקק.
• כל "ספוג" (רקמה) סופג ומשחרר גז בקצב עצמאי משלו, בלי קשר לרקמות האחרות.
• קצב הספיגה והשחרור מתנהג לפי עיקרון אקספוננציאלי - כלומר, מהר בהתחלה ומאט עם הזמן (בדיוק כמו שכוס קפה חמה מתקררת מהר בהתחלה, ולאט יותר ככל שמתקרבת לטמפרטורת החדר).

בתוך הרקמות התיאורטיות האלה, הלדיין הבחין בין רקמות מהירות לרקמות איטיות — לפי קצב הספיגה והפינוי שלהן.