המודל המקורי של הלדיין כלל 5 רקמות עם זמני מחצית של 5, 10, 20, 40 ו-75 דקות. מודלים מאוחרים יותר הרחיבו את מספר הרקמות ואת טווח זמני המחצית:

• מודל ה-US Navy משתמש ב-6 רקמות עם זמני מחצית של 5 עד 120 דקות.
• מודל Bühlmann משתמש ב-16 רקמות עם זמני מחצית של 4 עד 640 דקות.
• חלק ממחשבי הצלילה המודרניים משתמשים ב-8-12 רקמות עם זמני מחצית של 5 עד 400 דקות.

M-values

המודל ההלדני מגדיר גם M-values לכל רקמה, המייצגים את המתח (לחץ) המירבי המותר של הגז המומס ברקמה ביחס ללחץ הסביבה. אלה משמשים לקביעת פרופיל העלייה הבטוח ונקודות העצירה לדקומפרסיה.

למרות יעילותו, המודל ההלדני הוא פשטני ואינו מתחשב בגורמים כמו:

• יצירת בועות גז במהלך העלייה.
• הבדלים אינדיבידואליים בין צוללים.
• השפעות של צלילות חוזרות.

מודלים מתקדמים יותר, כמו מודלים המבוססים על דינמיקת בועות, מנסים להתמודד עם חלק ממגבלות אלו.

לסיכום, המודל ההלדני ועקרון זמני המחצית מהווים את הבסיס למרבית טבלאות הצלילה והמודלים המשמשים במחשבי צלילה כיום. הבנת עקרונות אלו חיונית לצוללים ולמפתחי ציוד צלילה כאחד.